הצורך להניע את המפרקים

בזמן שאנו מקבעים את המקום לזמן ארוך נוצרת פגיע לתווך הארוך. כמו, ירידת בגודל סיב השריר, יכולת החמצון יורדת, ישנה עלייה שומנית ברקמת השריר, ירידה בצפיפות נימי הדם התוך שריריים. כל זה מתבטא בכך שהשריר קטן ונחלש. זאת לאחר קיבוע בן שלושה שבועות ומעלה. ככל שאנו נקבע את המקום | מפרק, כך תהיה החמרה לפי המתואר בהסבר מעלה. חשוב לדעת שהכל קשור אחד לשני ככל שתהיה חוסר תנועה  השריר נחלש כך מערכת המשוב העצבי נפגע והופך למצב לא תקין. שילוב של גורמים אלה יחד עם עם חוסר הזזה מפרקית משבש את ההחלמה לתווך הארוך. 

שינויים אשר נעשים בעקבות קיבוע ממושך השריר נחלש ואנו מאבדים קריאטין, וגליקוגן. נוצרת חומצות חלב בצורה מוגזמת. שינוי שכזה מוריד בתפוקת השריר ואת גודלו של השריר מכוון שרמת החמצון יורדת השריר מתעייף מהר מאוד ובקלות רבה. ניתן להבחין בכך בהבחנה קלה, השריר קטן וחלש. פעולות שלא יהיה ניתן לעשות הם כיווץ חזק ועבודה לאורך זמן יהיה קשה לעשות. זאת נעשה בעקבות קיבוע ממושך לכן עדיף תמיד להניע את המקום הפגוע | פצוע לאחר 5-7 ימים ולא להמשיך את הקיבוע לתווך הארוך. דוגמה מאוד טובה בזמן: בזמן שמפרק הירך תהיה מקובע לתווך הארוך, שריר 4 ראשי של המפרק הירך יחלש ויקטן בצורה משמעותית ביחס לשריר ההמסטרינגס של הירך האחורי.